מתי תחול "חזקת השקר" וצד יחשב כמשקר לכל אורך גרסתו

מאמרים

מתי תחול "חזקת השקר" וצד יחשב כמשקר לכל אורך גרסתו

לעיתים צד מסוים אינו מדייק בדבריו בבית המשפט. יש כאלו הסבורים כי אמירת דבר שגוי, או מוטעה, היא כשלעצמה תגרום לאותו צד להפסיד במשפט, מאחר והוא התגלה כמי שהאמת המדויקת איננה נר לרגליו. מאידך, יש כאלו הטוענים כי דווקא עדות "אוטנטית" שאין בה דיוקים, עקב הזמן שחלף, או שהדברים השתכחו בליבו של העד, מוסיפה נוסח של אמינות, וכי עד המעיד בדייקנות מושלמת, ניכר בו שעדותו "בושלה" ונערכה בקפידה, ואין כלל ביטחון שמדובר בעדות אמת. ברור שהכלל הוא כי עד שמשקר- עדותו תידחה, לעומת עד אמין- שעדותו תתקבל.

מאת : עו״ד ונוטריון, אהוד פורת.

מאמר מס׳ 29

אוגוסט 2023

פסק הדין המנחה בעניין זה ניתן בבית המשפט העליון (ע"א 765/18 שמואל חיון נגד אלדד חיון ואח' (פורסם בנבו, 01.06.2019).

פסק דין המנתח את הכללים בדבר "חזקת השקר", לפיה צד שמשקר בעניין מהותי וחשוב, יחשב כמי שעדותו וגרסתו כולה אינה אמת והוא יפסיד במשפט. בזרקור זה ננתח את דוקטרינת "חזקת השקר".

1. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, המערער מסר עדות במטרה לבסס את טעונתיו לבעלות במקרקעין. בעדות זו נמצאו שקרים הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת והם לבדם, לדעת בית המשפט העליון, צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות, זאת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות. מדובר בכללים ידועים ומושרשים, אך הפעלתם נתונה במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ועל כן לא נוצרו בעניינה נורמות כלליות ותקדימים מחייבים. ביהמ"ש מוצא להציג ולעמוד על טיבם של כללים אלו במסגרת פס"ד זה.

2. בפסק הדין, ביהמ"ש מוצא להציג ולעמוד על טיבם של כללים אלו.

3. מבין כללים אלו, הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. חזקה זו עברה גלגולים שונים ורוככה במרוצת השנים. מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשׂום שכל של הערכאה הדיונית.

4. יש להפעיל חזקה זו (להלן: חזקת השקר) באופן שיטתי במקרה של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת (נוכח שיקולים שנמנו בפסיקה ובספרות אשר ביהמ"ש מוצא לשוב ולציינם). הובהר כי חזקה זו מטפלת, בראש ובראשונה, בבעל דין שמוסר עדות שקר ביודעין כדי לייצר לעצמו יתרון דיוני במשפט; והכוונה כאן היא לעדות שקר בעניין מהותי ומרכזי לליבת המחלוקת, ולא רק ב"תיבול" בשקרים של עדות שרובה אמת לאמיתה. באשר לעדים רגילים, שאינם בעלי דין, החלתה של חזקת השקר ביחס אליהם טעונה זהירות רבה והתחשבות נקודתית בנסיבות המקרה, לרבות הזיקה שבין העד ששיקר בעדותו לבין בעל הדין שהזמינו להעיד.

5. כלל משפטי נוסף, וחשוב לא פחות, מצוי בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], ממנו עולה כי קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל איננה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול ביהמ"ש לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב ביהמ"ש לפרט בפסק דינו. מכאן עולה כי כאשר מדובר בעדותו של בעל דין שנפגמה בשקר מכוון, אין כל אפשרות שביהמ"ש יוכל לסמוך את ידיו על אותה עדות. ברי הוא, כי ראייה מסייעת אינה יכולה להפוך עדות שקר לעדות אמת; וממילא לא ניתן יהיה למצוא נימוקים שיתמכו באמינותה של עדות שקרית.

6. יתרה מכך: ביהמ"ש יהא חייב להפעיל את ההוראה של סעיף 54 לפקודת הראיות, גם ביחס לעדותו היחידה של בעל דין שנמצאו בה סממנים של שקר, ואין צורך שיקבע כי בעל הדין שיקר במפגיע. זאת, משום שסממנים של שקר הם היפוכם מסממנים של אמת; ועל כן לא ניתן יהיה למצוא תימוכין לעדות שבה נמצאו סממנים של שקר באופן שיספק את דרישותיו של סעיף 54 הנ"ל. בנסיבות אלו, טוב יעשה ביהמ"ש אם ייתן פסק דין לחובתו של אותו בעל הדין בהסתמך על סממני השקר הללו, ועליהם בלבד.

7. הכלל השלישי והאחרון הוא איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. מקורו של איסור זה הוא סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), אשר מחיל את חובת תום-הלב והחובה לנהוג ב"דרך מקובלת" על כל פעולה משפטית, לרבות פנייה לערכאות וניהול התדיינות בבימ"ש, בבוררות או בפורום אחר. כלל זה אוסר על בעל דין לפתוח בהליך משפטי בהתבסס על טענה שקרית והסתרה מכוונת של עובדות מטריאליות, כאלה או אחרות. כמו כן אוסר הוא על בעל דין לנסות ולעוות את הדין על ידי מתן עדות שקרית ביודעין.

8. בית המשפט העליון קובע כי איסורים כאמור יש לאכוף בנחישות, ביד קשה, ובאופן שירתיע בעלי דין מפני מתן עדות שקר ומעשים פסולים אחרים אשר מהווים שימוש לרעה בהליכי משפט. התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר על ידי בעל דין – כאשר העדות מתייחסת לעניין מהותי להתדיינות ונמסרת ביודעין מתוך כוונה להטות את תוצאת המשפט – היא מתן פסק דין לחובת בעל הדין שנתפס באי אמירת אמת (בנוסף לענישה פלילית ופסיקת הוצאות, עניינים שאינם עומדים לדיון כאן).

9. במקרה דנא, ברור כי המערער לא אמר אמת בפנייתו הראשונה לביהמ"ש (למתן פס"ד הצהרתי כי הוא ויורשי אחותו ז"ל זכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה) ואף ניסה להיבנות משקריו בהליך קמא. ברי הוא גם, כי שקרים אלו נאמרו על ידי המערער ביודעין ומתוך כוונה להטות את הדין לטובתו. בנסיבות אלו, לא היה שום צורך לנתח את הראיות האחרות; ובוודאי שבימ"ש קמא לא נדרש לקבוע את ממצא הנאמנות (שכאמור אינו עומד על תשתית ראייתית איתנה).

10. משנמצא, לאחר בדיקת בימ"ש זה, כי גרסתו איננה אמינה, גרסה זו ירדה מן הפרק, לא נותר לנו אלא לסמוך את ידינו על ראיות אובייקטיביות. כפי שכבר הוסבר, ראיות אלו הוכיחו כי הדירה שנרכשה על ידי המנוח מכספו נשארה בבעלותו ובחזקתו עד יום מותו וכי המנוח הותיר אחריו צוואה אשר מצווה את כל רכושו – קרי, גם הדירה – לבנו. לפיכך הבן המשיב 1, זכאי להירשם כבעל הדירה בלשכת רישום המקרקעין, שכן הדירה שייכת לו, ולו בלבד.

11. לסיכום, בנסיבות בהם מתקיימת "חזקת השקר" בעניינו של בעל דין המבקש מבית המשפפט לקבל את גרסתו על בסיס עדות יחידה נעדרת ראיית סיועבית המשפט אינו צריך כלל לבדוק ראיות ועדויות נוספות, כלל זה מיושם גם באופן רחב יותר. ככלל, צד שמשקר ביודעין בעניין מהותי, והדבר התגלה בבית המשפט, צריך לקחת בחשבון כי הוא לה יהיה זכאי לכך שטענתו תתקבל, בין אם הוא תובע ובין אם הוא נתבע.

12. שאלה מעניינת בה עסק משרדנו בתיק מסוים, היא מה קורה כאשר שני בעלי הדין נתפסו באי אמירת אמת בעניינים מהותיים. במצב זה נאמר בקצרה, כי בעל הדין עליו מוטל ברגיל נטל הראיה [התובע] ייצא וידיו על התחתונה.