שימוש באומדנה בהערכת נזק בפסיקת בתי המשפט

6. מקרה שני – כאשר קיים קושי להוכחה באמצעות מומחה, ובנוסף בידי בית המשפט ישנם יסודות סבירים של מידע להעריך את הנזק. וזאת כפי שפורט בע"א (מחוזי נצ') 1074/06 סימון ח'ורי נ' נעמה אבראהים נסייר:‏‏
"לטעמי נתפס השופט קמא, בהליכתו בדרך של אומדנא בקביעת שיעור דמי השימוש הראויים, לכלל טעות. דרך המלך בהוכחתם של אלה היא באמצעות מומחים לדבר, כגון שמאי מקרקעין. אכן, דרך המלך אינה מוציאה מכלל אפשרות שימוש בדרכים צדדיות להוכחה, כגון דרך של אומדנא. אלא שקביעת דמי שימוש ראויים בדרך של אומדנא צריכה שתיעשה בזהירות רבה, במשורה, כגון במקרים בהם קיים קושי טבוע בהוכחה באמצעות מומחה (או בראיה טובה אחרת), ומכל מקום תנאי הוא, כי בידי בית המשפט ישנם יסודות סבירים של מידע, העשויים להביאו לידי קביעה סבירה בדרך של אומדנא. מקום שאין מניעה להביא ראייה ישירה לקביעת דמי השימוש הראויים, ראוי לחייב את התובע בהבאתה, שאם לא יעשה כן, ניאלץ לומר עליו כי לא הרים את הנטל בהוכחת דמי השימוש הראויים.”

7. מקרה שלישי – כאשר צריך לשום את אחריות הנתבע לנזק ראייתי שגרם לתובע. גם אז קיים קושי מובנה לאמוד את הנזק במדויק ויש צורך בכלי האומדנה. וזאת כפי שפורט בע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל ע"י דורה מנחם:
"במקרים של עמימות בקשר לגודלו של הנזק, כאשר אין יודעים מהו חלקו של הנתבעים מול חלקם של הגורמים האחרים, בין שהם עוולתיים ובין אם לאו, קיימת הצדקה כי הפתרון לעמימות העובדתית יהיה פסיקת פיצוי בדרך של אומדנה. במצבים כאלה הוגן שעלותה של אי הוודאות באשר לגודל הנזק תיפול גם על המעוול, שהוכח כי ביצע עוולה כלפי הניזוק שגרמה לנזק. משהוכח כי מצבו של הניזוק היה טוב יותר אלמלא התרשלות הנתבע, חוסר האפשרות לקבוע באופן מדויק את היקף הנזק אינה צריכה לשלול מן הניזוק כל פיצוי שהוא.”

8. מקרה רביעי – כאשר צריך לשום את אחריות של מספר מעוולים במשותף לנזק אחד שאיננו ניתן להפרדה. וזאת כפי שפורט בע"א 7321/08 פלוני נ' שירותי הבריאות הכללית:‏‏
"חלוקת אחריות בין שני נתבעים בכלל וקל וחומר במקרה זה, אינה ניתנת לחיתוך בדיוק של אזמל מנתחים. יתר על כן, הפער בין חלוקה של 50% לכל צד לבין חלוקה בשיעור של 60% לחובת המשיבה לעומת 40% לחובת הדסה – אינו פער המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. עסקינן באומדנא ולא בתחשיב חשבונאי.”

9. מקרה חמישי – כאשר ההתרשלות מוכחת והנזק מוכח, אולם הקשר הסיבתי איננו ודאי, אזי ניתן להעריכו לפי ראיות סטטיסטיות או אומדנה. וזאת כפי שנקבע בע"א 7375/02 בית חולים כרמל, חיפה נ' עדן מלול:‏
"הנה כי כן, בהקשרים שונים בדיני הנזיקין, שגם לדעתי קרובים הם, נשללה גישה של "הכול או לא כלום". אני מבקשת לצרף דעתי לדעותיהם של השופטים הסוברים שבקביעת קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות (מוכחת) לבין נזק (מוכח), במצבים שבהם מדובר בגורם הידוע כמסוגל, תאורטית, לגרום לנזק אשר היה על הנתבע לצפותו, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל – במצבים כאלה נוכל להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק שייקבע על פי ראיות סטטיסטיות או בדרך של אומדנה."