פסק הדין המנחה בעניין זה ניתן בבית המשפט העליון (ע"א 765/18 שמואל חיון נגד אלדד חיון ואח' (פורסם בנבו, 01.06.2019).
פסק דין המנתח את הכללים בדבר "חזקת השקר", לפיה צד שמשקר בעניין מהותי וחשוב, יחשב כמי שעדותו וגרסתו כולה אינה אמת והוא יפסיד במשפט. בזרקור זה ננתח את דוקטרינת "חזקת השקר".
1. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, המערער מסר עדות במטרה לבסס את טעונתיו לבעלות במקרקעין. בעדות זו נמצאו שקרים הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת והם לבדם, לדעת בית המשפט העליון, צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות, זאת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות. מדובר בכללים ידועים ומושרשים, אך הפעלתם נתונה במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ועל כן לא נוצרו בעניינה נורמות כלליות ותקדימים מחייבים. ביהמ"ש מוצא להציג ולעמוד על טיבם של כללים אלו במסגרת פס"ד זה.
2. בפסק הדין, ביהמ"ש מוצא להציג ולעמוד על טיבם של כללים אלו.
3. מבין כללים אלו, הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. חזקה זו עברה גלגולים שונים ורוככה במרוצת השנים. מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשׂום שכל של הערכאה הדיונית.
4. יש להפעיל חזקה זו (להלן: חזקת השקר) באופן שיטתי במקרה של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת (נוכח שיקולים שנמנו בפסיקה ובספרות אשר ביהמ"ש מוצא לשוב ולציינם). הובהר כי חזקה זו מטפלת, בראש ובראשונה, בבעל דין שמוסר עדות שקר ביודעין כדי לייצר לעצמו יתרון דיוני במשפט; והכוונה כאן היא לעדות שקר בעניין מהותי ומרכזי לליבת המחלוקת, ולא רק ב"תיבול" בשקרים של עדות שרובה אמת לאמיתה. באשר לעדים רגילים, שאינם בעלי דין, החלתה של חזקת השקר ביחס אליהם טעונה זהירות רבה והתחשבות נקודתית בנסיבות המקרה, לרבות הזיקה שבין העד ששיקר בעדותו לבין בעל הדין שהזמינו להעיד.
5. כלל משפטי נוסף, וחשוב לא פחות, מצוי בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], ממנו עולה כי קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל איננה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול ביהמ"ש לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב ביהמ"ש לפרט בפסק דינו. מכאן עולה כי כאשר מדובר בעדותו של בעל דין שנפגמה בשקר מכוון, אין כל אפשרות שביהמ"ש יוכל לסמוך את ידיו על אותה עדות. ברי הוא, כי ראייה מסייעת אינה יכולה להפוך עדות שקר לעדות אמת; וממילא לא ניתן יהיה למצוא נימוקים שיתמכו באמינותה של עדות שקרית.
6. יתרה מכך: ביהמ"ש יהא חייב להפעיל את ההוראה של סעיף 54 לפקודת הראיות, גם ביחס לעדותו היחידה של בעל דין שנמצאו בה סממנים של שקר, ואין צורך שיקבע כי בעל הדין שיקר במפגיע. זאת, משום שסממנים של שקר הם היפוכם מסממנים של אמת; ועל כן לא ניתן יהיה למצוא תימוכין לעדות שבה נמצאו סממנים של שקר באופן שיספק את דרישותיו של סעיף 54 הנ"ל. בנסיבות אלו, טוב יעשה ביהמ"ש אם ייתן פסק דין לחובתו של אותו בעל הדין בהסתמך על סממני השקר הללו, ועליהם בלבד.