2. לעיתים התשובה ברורה למדי: ברור שכאשר המחסן נבנה כחלק מדירת המגורים, במיוחד כאשר הגישה למחסן היא מתוך דירת המגורים, לא ניתן לרשום את המחסן בבעלות נפרדת של צד ג', מהטעם שלא ניתן לרשום בעלות מסויימת בחלק מנכס מקרקעין. ברור גם ממהותו של המחסן הנדון, שהוא מיועד לשמש כהצמדה לדירת המגורים ולא ניתן לפצלו מדירת המגורים ומכאן שאין לרשום אותו בבעלות נפרדת. חלופה פרקטית, במקרה כזה, הינה להותיר את המחסן בבעלות רשומה של המוכר, ולהחכיר את המחסן לקונה ל- 999 שנה.

3. במקרה מובהק אחר, מחסן שנבנה ככזה, המצוי בקומה מסחרית של בניין מגורים, לצידן של חנויות ושטחי מסחר אחרים, ביחוד במקרים שהמחסן רשום בבית המשותף כתת חלקה נפרדת, או כנכס המיועד להירשם כתת חלקה נפרדת, יכול להימכר גם למי שאינו בעלים של דירה בבניין.

4. כב' השופט עופר גרוסקופף פסק באותו פסק דין שהוזכר לעיל, כי בית משותף מורכב משני מרכיבים: דירות ורכוש משותף. בדירות מתקיימת מכוח סעיף 54 לחוק המקרקעין בעלות נפרדת, ואילו הרכוש המשותף מצוי בבעלותם של כלל בעלי הדירות בבית המשותף. "מחסן" עשוי להיות מסווג לאחת מארבע קטגוריות: א. חלק אינטגרלי מבחינה פיסית ותכנונית מהדירה. ב. "דירה" נפרדת. ג. מחסן שאיננו חלק אינטגרלי מאחת הדירות, ושלא הוגדר כ"דירה" בפני עצמו, מהווה, ברובם המוחלט של המקרים, רכוש משותף לא הכרחי (רמל"ה). ד. רמל"ה אשר הוצמד לאחת הדירות.

5. נפסק כי חריג אפשרי [הנופל לסעיף ג' לעיל] הוא מחסן שהותקנו בו בחיבור של קבע מתקנים המשמשים את כלל הבניין. ככזה, ובהעדר קביעה אחרת, המחסן יהווה חלק מהרכוש המשותף הכולל של הבניין, אלא אם הוצמד כדין לאחת הדירות.

6. נקבע כי כאשר מחסן מוגדר כחלק מ"דירה" או כ"דירה" נפרדת (כלומר, הוא חוסה תחת אחת משתי הקטגוריות הראשונות), המצב המשפטי ברור: ככל שמחסן הוא חלק מ"דירה", לא ניתן להעבירו אלא יחד עם הדירה, וממילא לא ניתן לעשות בו עסקה עצמאית. באופן כללי, ניתן להוציא רמל"ה מבעלות משותפת של כלל הדיירים לטובת אחד מהם על ידי הצמדתו לדירתו בהסכמת כלל הדיירים, וניתן להחזירו לבעלות משותפת של כלל הדיירים על ידי ביטול ההצמדה בהסכמתם. כן ניתן להעביר רמל"ה מבעל דירה אחת בבניין לבעל דירה אחרת בבניין בעסקה ביניהם על דרך של שינוי ההצמדה. ומכלל ההן נלמד הלאו: לא ניתן לרשום את הזכויות ברמל"ה, על שם מי שאינו בעל דירה בבניין.