6. בית המשפט העליון (מפי השופט סולברג ובהסכמת השופטת וילנר, בניגוד לדעתו החולקת של השופט כבוב) דחה את הערעור.
7. השופט כבוב סבר, בדעת מיעוט, כי החלת המבחנים הפסיקתיים אינם מובילים למסקנה יחידה וברורה. כך, מבחן אופן מימון העסקה ומבחן מידת בקיאותו של הנישום בתחום המקרקעין מושכים לסיווגו של המערער כ'עוסק'; ואילו יתר מבחני העזר מושכים לכיוון הנגדי. ואולם, יש לתת משקל רב יותר למבחני העזר הבאים – טיב הנכס ואופיו; קיומו של מנגנון עסקי; פעולות השבחה; ומידת בקיאותו של המערער בתחום הנדל"ן. בסיכום השופט כבוב סבר כי המערער אינו 'עוסק' במקרקעין כהגדרתו בחוק מע"מ.
8. השופט סולברג (אליו הצטרפה השופטת וילנר) ציין כי הוא חולק על השופט כבוב. באשר למבחן טיב הנכס ואופיו, השופט סולברג ציין כי אפילו היה מקום לקביעת נקודת מוצא לגבי נכסי מקרקעין, כנכסים הוניים באופיים (והוא חולק על כך), הרי שבכל הנוגע לנכסים בהם עסקינן, ספק אם נקודת המוצא צריכה היתה להיות כי מדובר בנכסים הוניים באופיים; שמא להפך, שכן חלק מהעסקאות הן ספקולטיביות, שנעשו במקרקעין שנדרשו לחלוקה עתידית, ושהצריכו שינוי יִעוד.
גם הגיוון שבנכסי המקרקעין, שבהם החזיק המערער, וגם פעילותו ביחס לחלק מהנכסים בצוותא עם שותפים, מטים את הכף אל עבר אפיון נכסי המקרקעין כפירותיים ולא כהוניים.
9. נוכח ההכרעה השונה בנוגע למבחני העזר הנ"ל, קבע השופט סולברג כי בכך משתנה התמונה בכללותה, נוכח המשקל הרב שיש לייחס למבחן תדירות העסקאות שמקבל משנה חשיבות כאשר עסקינן בנכס מקרקעין, שכן ההנחה היא שאנשים 'פרטיים' אינם עוסקים באופן תדיר בנכסי מקרקעין.
השופט סולברג קבע כי 'מבחן הגג' אינו מביא, בענייננו, להיפוך התוצאה. במסגרת 'מבחן הגג', יש לייחס משקל מסוים לאישור שקיבל המערער על שומתו העצמית, כמו גם להימנעות המערער מניכוי מס תשומות לגבי הנכסים, וייתכן שאף להימנעותו מלעשות כן, לגבי נכסים אחרים שאותם רכש. יחד עם זאת, במשך 25 שנים המערער, רכש, החזיק ומכר נכסי נדל"ן. מדובר בעסקאות מרובות, בנכסים מגוונים, ובהיקף כספי שאינו מבוטל, תוך שיתוף פעולה עם אחרים. קשה להלום טענה לפיה אדם כאמור, לא ייחשב כ'עוסק' במקרקעין.
10. אשר ליחס של 'מבחן הגג' אל יתר מבחני העזר, השופט כבוב סבר כי השפעת 'מבחן הגג', במקרים שבהם מבחני-העזר מובילים לתוצאה מסוימת, צריכה להיות מוגבלת בהיקפה. לגישתו, הדבר יתאפשר אך במקרים נדירים, כגון מקרים בהם פעולות הנישום נגועות במניפולציה של דיני המס, באופורטוניזם או בחוסר תום לב. השופט סולברג ציין כי בדברים אלה יש משום חידוש, וספק אם הולכים הם בתלם שנחרש בפסיקה עד כה.
11. לסיכום, היקף הנכסים שנישום פרטי מחזיק, אופן ההחזקה, תדירות העסקות בנכסים אלה, קיומו או היעדר קיומו של מנגנון עסקי תומך, שימוש באנשי מקצוע, ידענותו ובקיאותו של הנישום כמו גם משך הפעילות, מטים את הכף למסקנה כי מדובר בפעילות עסקית – פירותית ולא הונית – אישית. פועל יוצא של קביעה זו שהנישום איננו זכאי לשיעור מס מוגבל של 10% על הכנסותיו מדמי שכירות, אלא לשיעורי מס פירותיים שהינם גבוהים משמעותית, כמו גם חיובו, בנוסף, ב- 17% מע"מ.
12. נישום זהיר יפעל לקבלת חוות דעת מיסויית מקצועית בטרם תחילת הפעילות על מנת שיוכל לעצב את אופי פעילותו העסקית כך שיראו בפעילות כהונית ולא פירותית, הכל בהתאם לצורכי הנישום ואופי פעילותו. הנקודה המרכזית היא שיכולת ההשפעה של איש מקצוע על הדרך בה יקטלגו רשויות המס ובתי המשפט את אופי הפעילות של הנישום, הינה בעיקר בתחילת הפעילות ולא בסופה שאז איש המקצוע איננו יכול להשפיע על מתווה הפעילות, אלא רק על פרשנות פעילות שכבר הסתיימה ועובדות שכבר התרחשו.